ניטשת מלחמה.

לא, אני לא מתכוון לגרוזיה, לעיראק או לאפגניסטן.

אני מתכוון אליך. ואליי. אבל המלחמה לא ניטשת בינינו, אלא בתוכנו. או לפחות שם עליה להתרחש.

אחרי הכל, בתוך כל אחד מאתנו פועלים שני כוחות מנוגדים. ישנו הכוח האחראי, המסור, חדור החזון של הנשמה ("הנשמה האלוקית" בלשון הקבלה), וקיים הכוח הרדוד, האגואיסטי, זה המחפש רק את רווחתו ונוחיותו ("הנפש הבהמית" במונחי הקבלה). שני כוחות פנימיים אלו נאבקים ללא הרף על תשומת לבי.

זו מלחמה, ועליי לעמוד על המשמר כל הזמן.

לא בהכרח שמדובר בהתמודדות עם פיתויים גדולים. זו מלחמה עמוקה יותר שבמרכזה המאבק להקדיש תשומת לב הולמת למערכת יחסים, להיות קשוב לגמרי לסיפורו של בני בן החמש, להיות מעורב לחלוטין בפעולותיי ובמעשיי. מדובר במאבק עם העצמי החלש יותר שלי.

הבה לא נמעיט בחומרתה של המציאות: זהו מאבק אמתי. והוא לעולם לא מפסיק, אלא אם כן נכנעתי כליל לצד החלש יותר שלי.

המעניין הוא, שכתבי הקבלה מתייחסים לתפילה כ"עת מאבק". במבט ראשון זה נראה מוזר. דומה שתפילה היא מלה נרדפת לשלווה ולא למלחמה, לא?

אבל לאור האמור לעיל אנו יכולים להבין את הרעיון. תפילה נועדה להשיג שליטה עצמית גדולה יותר. במהלכה עלינו לחדור דרך שכבות של דימויים עצמיים ומנגנוני הגנה עצמית ולהכיר בדפוסים ההרסניים כדי שנוכל לפרוץ את אחיזתם המשתקת בחיינו.

כאשר אני מתפלל, אני זקוק להתמקד באופן רציני באדם שאני צריך להיות, לעומת האדם שהנני כעת. עליי להתגבר על האינסטינקט שלי להפנות את המבט הצידה, ולקבל את חוסר הנעימות הכרוך בהתעמתות עם חולשותיי.

תפיסת התפילה כמאבק עוזרת לי גם להעריך נכונה את ערכה של תפילת רבים. אינני רוצה להיאבק לבדי. הרבים חזקים מן היחיד.

כאשר אני מתפלל, אני מקבל תמיכה ממאמציהם של רעיי ועמיתיי להתגבר על המכשולים הניצבים בינינו לבין הפוטנציאל שלנו. מדובר במאמץ משותף. כל אחד מאתנו מחזק את רעהו בעצם נוכחותנו ומחויבותנו להגשמה עצמית.

נכון, זו מלחמה. אך ישנם דברים ששווה להלחם למענם.