בלימודיי בתחומי היהדות והגמילה מהתמכרות אני חוזר ומוקסם מקווי הדמיון שאני מוצא בין העם היהודי הנודד 40 שנה במדבר ובין המכור הנאבק להצליח בתהליך הגמילה. כשאנו קוראים על העם היהודי המסכמים לבסוף את מסעם בן 40 השנים וחוצים סוף-סוף את הירדן בדרכם לתוך ארץ ישראל, עולה בי הרצון לשתף אתכם בלקח אחד שאני מפיק מהחוויה.
בוא נגיד שיש לי בעיית אלכוהול או סמים, ובסופו של דבר אני מגיע למרכז גמילה. כאן יש מסג'יסטים הזמינים טלפונית 24 שעות ביום שבעה ימים בשבוע, שם צוות מסור של נגמלים הבאים בכל שעות היום לשתף את המטופלים בניסיונם. את הארוחות מבושל שף מפורסם. מי שמנהל את התכנית הקלינית הוא אחד מטובי המטפלים בתחום. הטמפרטורה בדיוק נכונה ובריכת השחיה אטרקטיבית מאוד. אני מתחיל לעבוד על הבעיות האמיתיות שלי, על טראומות הילדות, על מערכות יחסים. אני מתרגל את תהליך ה-12 צעדים בכל רגע שאני חי, ואולי אני אפילו חולם על זה. למה לא? החיים בהירים, החיים טובים.
אז מגיע הזמן ללכת הביתה. בנקודה זו הבית ממש לא מקום נעים להיות בו. אשתי מנג'סת, בבנק האוברדרפט מתנפח. הבוס מרושע, הכלכלה על הפנים, מזג אוויר גרוע של מישיגן. האם לא היה הרבה יותר נחמד אילו לא היה עלי ללכת הביתה בכלל? אילו פשוט נשארתי כאן, בסביבה המוגנת הזאת, וסתם להיות יצור גלוי-לב, פיכח ורוחני?
אני מניח שהייתם מזדהים עם אותם יהודים שרצו להישאר במדבר. אני יכול להתמודד עם הפיתויים בסביבה שבה יש מי שמטפל בכל צרכיי. אני יכול להתמודד עם גמילה במצב קיום שאין בו קונפליקטים. אני יכול לשמור מרחק מהסם האהוב עליי גם כשהרופא שלי יוצא משדה הראיה.
אבל כל זה – זה לא חיים אמתיים. ובשום אופן לא רוחניות. וגם אי אפשר לקרוא לזה "להתאמן בעקרונות האלה בכל מצב שאני נתון בו".
להיות רוחני משמעותו היכולת שלי להתמודד עם אתגרים ובכל זאת להישאר על הקרקע. להיות רוחני משמעותו לקחת עמי את כל השיעורים שלמדתי מהמטפל שלי, היועץ, התומך, וליישם אותם בחיי היום-יום שלי.
הגיע הזמן ללכת הביתה.
Start a Discussion