צעדיו הראשונים של בני

באחד מימי שלישי האחרונים התחיל בני, בן שנים-עשר החודשים, ללכת. חזרתי הביתה סחוט מיום עבודה ארוך והנה ראיתי את יעקב קופל הקטן מדדה במרחבי הבית כאילו המקום שייך לו. עד מהרה שכחתי את אפיסת הכוחות שלי. התבוננתי בו במשך זמן מה, הנחתי לו לרדוף אחריי ונצרתי בלבי את אבן הדרך הזאת, בניסיון לשמר את הרגע בזיכרוני.

האמת צריכה להיאמר ששבועות אחדים לפני כן יעקב כבר הלך כמה צעדים ראשונים, ומאז הוא צעד בהדרגה יותר ויותר צעדים. אבל עד היום הזה הזה הוא לא החשיב את ההליכה לאמצעי רציני של תעבורה. הוא התייחס לשימוש בשתי רגליו לצורך תנועה בתור הרפתקה, אתגר, ואולי מה שחשוב ביותר – בתור דרך להפיק טונות של תשומת לב חיובית מהוריו ומאחיו ואחותו – שיצרו מקהלת תרועות: "יעקב קופל הולך לבד"! אבל כשהיה עליו להגיע לאיזשהו מקום, הוא נחת על כל ארבעתיו והמשיך ליעדו בזחילה.

אבל אין ספק שבאותו יום שלישי משהו השתנה בתפיסתו. ההליכה כבר לא הייתה תחביב. ימי הזחילה שלו חלפו עברו.

כשאלוקים יצר את גוף האדם, עמדה לפניו מטרה עיקרית אחת. הגוף הזה — נשמה אנושית צריכה לאכלס אותו ולהפיח בו חיים. הגוף והנשמה יצטרכו להתמזג באופן מושלם. בתור שכזה, הגוף, וכל אחד מרכיביו, צריכים להיות מותאמים לחלוטין לאנרגיית החיים שלו.

אחד המאפיינים הייחודיים של גוף האדם הוא יציבתו האנכית. בכך משתקפת בבואתה של אחת מתכונותיה היסודיות של הנפש: יכולתה של התודעה לשלוט ברגשות ובתחושות. בסיס היכולות הקוגניטיביות הוא במוח, ואילו הלב משמש כמושב לרגשות. העובדה שהראש האנושי נישא מעל הלב מסמלת את עליונותה של התודעה – היכולת האנושית המולדת לפעול על בסיס צורך (הצורך של האדם, וגם הצורך של מה שהוא — או היא — נדרשים לו) בניגוד לאימפולסים.

אף שהכושר הזה יסודי לאדם, שליטת התודעה אינה נרכשת בקלות, והיא מצריכה הרבה עבודה ומשמעת. כולנו מתחילים בזחילה על ארבעתנו, כשהראש והלב באותו מישור פחות או יותר, ואחר כך – יש לקוות, מתקדמים לאט לאט להתחיל ללכת זקופים.

עם זאת, האתגר הוא להבטיח שהתנועה במצב אנכי לא תישאר "תחביב" שאותו משאירים לרגעים שבהם אנחנו במצב רוח טוב, וכשיש לנו קהל של צופים מעריצים.

אם במהלך הניווט בנתיבי החיים, כשאנו באמת צריכים להגיע לאיזשהו מקום אנו חוזרים מתוך נוחות לזחילה, אם אנו משתמשים ברגשות בתור מצפן, אז עדיין לא הגשמנו במיטבן את סגולותינו האנושיות.

רעיון נחמד, לא? אולי בשבילכם. בשבילי הוא הרבה יותר מנחמד. הוא אבן הדרך של הבן שלי.

תחשבו כמה גאה צריך להיות אבינו שבשמים כשאנחנו סוף סוף מגשימים את יכולתנו ללכת באמת, כשאנחנו לומדים לנוע באמת.