הערת העורך: הראיונות המובאים להלן נערכו עם שתי נשים דתיות לגבי השקפתה של היהדות בנושא הנשיות ומעמד האישה. המגזין What is Enlightenment הינו כתב עת ליברלי באנגלית ובלתי משויך דתית.

מבוא

"הפמיניסטית הזו חזרה בתשובה?!" קראו עמיתיי לעברי, "אנחנו חייבים לראיין אותה!". דסקסנו את עבודתה של תמר פרנקל, סופרת ומחנכת, שספרה "קולה של שרה" משקף את התכלית והמשמעות של תפקידיהם המסורתיים של הגבר והאישה ביהדות. כשהיא נמשכת אל העומק הרוחני שביהדות ובקיום המצוות ואל עוצמת האופי הבלתי רגילה של הנשים החרדיות, עברה תמר פרנקל מהפך בלתי סביר בעליל, מפמיניסטית נוצריה ליברלית ליהודיה דתיה שומרת מצוות.

"ככל שהכרתי יותר נשים דתיות", היא אומרת כשהיא מתארת בגילוי לב את חוויותיה, "רגשות הרחמים שהיו לי בהתחלה כלפי אותן קרבנות של צורת ארגון חברתית, שבה האב הוא הסמכות העליונה, התחלפו לרגשות הערצה והתפעלות. ידעתי שלעולם לא אוכל לחיות כך, אך הערכתי והוקרתי את העובדה שהן חיות חיים של שלימות, עם עושר רוחני משלהן. היה זה לפני עשר שנים. כיום אני מוצאת את עצמי מדברת באותו אופן לנשים אחרות כפי שאותן נשים דברו אלי אז. אינני מצפה שהצהרות מסוג זה יזכו כיום ליותר אימון מצד הפמיניסטיות. אך אני יכולה לומר, שיש אמת מאחורי הצהרות פשוטות אלה".

העובדה שפרנקל, שלימדה שעורי דת במכללות סטנפורד, פרינסטון וברקלי, מצאה שהמסר של מערכת אמונה זו הוא כה משכנע, שהיא עזבה את החופש הפמיניסטי הליברלי שלה לטובת אורח חיים מגביל הרבה יותר, הובילה אותי לפקפק בחלק מהנחות היסוד המוקדמות שלי. בעיקר התחלתי לתהות: האם היהדות, שאלוקיה "חסר הצורה" בכל זאת נתפס כבעל זהות גברית, יכולה להציע לנשים חיים רוחניים בעלי עומק ומשמעות זהה לזו המוצעת לגברים?

הדת היהודית מבוססת על הגדרת תפקידים מסורתית לנשים ולגברים, הכוללת מצוות מתוכננות לשליטה בכל היבטי החיים של היהודי/ה, החל מיחסי אישות ועד לזמן ומקום תפילה. המבנה הטבעי של הדת היהודית מבוסס על כך שהגבר ממלא את תפקידיו הייחודיים והאישה ממלאת את תפקידיה שלה. הגברים נמצאים בעמדת סמכות כמנהיגים דתיים ופוסקי דינים, בעוד שנשים שייכות יותר לתחום הבית והמשפחה. "נפרדים אך שווים", יטענו חלקכם, "אך ככל שהדבר נוגע לדעתן של משכילות פמיניסטיות כגון ריטה גרוס, היהדות עומדת בראש הרשימה של עברייני חוק דתיים עתיקים. אז כאשר תמר פרנקל, בעלת רקע כזה בתנועות הפמיניסטיות של שוויון זכויות, מהללת מסורת זו של "נפרדים אך שווים", בעיקר בגלל מעמדן של הנשים, נדהמנו.

האם היהדות יכולה באמת להציע לנשים חיים רוחניים, באותה דרגת עומק ומשמעות כפי שהיא מציעה לגברים?

אצל היהודים החרדים, הרב אמור להיות הסמכות הקובעת לגבי כל נושא, רוחני או גשמי, החל מהתערבות בבחירת בן/בת הזוג ועד לדיונים תיאולוגיים טהורים. אז טלפנתי לרב דוד אדלמן, מנהיג הקהילה החב"דית במערב מסצ'וסטס, כדי לקבל כמה תובנות באשר לאורח החיים המיגדרי. תארתי לעצמי, שהרב אדלמן, המנהיג קהילה גדולה במשך 49 השנים האחרונות, יהיה בקי הן בתיאוריה והן בהלכה למעשה של אורח החיים החרדי.

"התוכל לספר לי על התפקידים המסורתיים של גברים ונשים ביהדות?", שאלתי את הרב.

"את רוצה לדעת כיצד גברים ונשים אמורים להיות?", אמר. "כל התשובות לכך נמצאות בתורה". לאחר מכן המשיך וסיפר לי על האמהות שבתורה ועל המעמד המרומם של האישה ביהדות. "נשים הן יותר רוחניות מן הגברים", אמר להפתעתי. "יש להן באופן טבעי קשר קרוב יותר לקב"ה. לגברים יש צורך להזכיר להתפלל. לכן עליהם לבוא לבית הכנסת. נשים יכולות להתפלל לבדן משום שתפילתן עמוקה יותר. ואת יודעת, אומרים שכאשר יבוא המשיח, דרגת הרוחניות של הגברים תעלה לרמת הרוחניות של הנשים".

תיאורו עמד בניגוד גמור לשמרנות שדמיינתי לעצמי. ציפיתי שהרב אדלמן יסביר לי מדוע ביהדות אסור לנשים לשיר בבית המקדש; מדוע הן יושבות מאחורי מחיצה בשעת תפילה בציבור; מדוע הן נחשבות לטמאות ואסור לגעת בהן בתקופה מסוימת כל חודש בגלל התהליכים הפיזיולוגיים שלהן; ומדוע גברים מודים לקב"ה כל בוקר על שלא ברא אותם נשים. אך הרב אמר לי, "יש לי שש בנות. הן מעולם לא הרגישו שחסר להן משהו. היית צריכה לראות אותן כולן כשהן הולכות יחד לבית הספר היהודי. איזה מחזה נפלא! הן צנועות אך כולן יפות ומטופחות. היית צריכה לדבר איתן; הן יספרו לך שמעולם לא חסר להן דבר!" בעברית יש מילה מיוחדת, "נחת", המתארת את הרגשת שביעות הרצון והגאווה של הורים בילדיהם. אז האם הרב אדלמן השתפך מנחת? או שדרך חיים זו אכן נתנה לבנותיו תחושה עמוקה של הגשמה עצמית?

באמת תהיתי איך נראות בנותיו של הרב אדלמן. האם הן כנועות ומתרפסות, בעלות אופק צר ומרוכזות רק בפת לחמן ועולמן הצר? האם הן חסרות מנוחה בעולמן המוגבל, כאשר מסביבן עולם מודרני מלא חופש ופיתויים? האם הן פסיביות ומקבלות את מר גורלן, חסרות רצון להתעניין או לאתגר עצמן, פוחדות מן הא-ל הכועס והמעניש או מרבנים שמרנים? סקרנותי הלכה וגברה וקבעתי פגישה עם אסתר קוסובסקי, אחת מבנותיו המבריקות של הרב אדלמן.

אסתר קוסובסקי היא המנהלת של המרכז היהודי למשאבים חינוכיים במערב מסצ'וסטס, אם לשמונה ואשתו של רב. נפגשנו בביה"ס הישיבתי בספרינגפילד, אותו בי"ס שהזכיר הרב. כשאנו צועדות במורד המסדרון, מלווים בקולות חיים של ילדים השרים שירים בעברית, הייתי המומה מן הביטחון העצמי והשלווה שהקרינה. היא הייתה בדיוק כפי שאביה תיאר אותה בפני. לא רק שהייתה מושכת, אלא שהיה לה מין אור בעיניים, שלווה וחיות בלתי רגילים. כאשר דברה על האהבה, ההערכה והכבוד שהיא רוחשת למסורת המיגדרית הזאת, מצאתי את עצמי מהרהרת באמהות התנ"כיות הדגולות – שרה, רבקה, רחל, לאה ודבורה הנביאה, שניחנו בתשוקה רוחנית עמוקה ועבדו את השם במסירות ובעוז רוח, באמונה חזקה וחכמה נדירה. כשהעפתי מבט לעבר המשרד הגדוש בספרים, ניבטו אלי פניהם המחייכות של אדמו"רי חב"ד לדורותיהם מתוך תמונותיהם על הקיר.

שלא כמו אסתר קוסובסקי, רוב הנשים שהכרתי הן נשים שגדלו בנתיב התנועה הפמיניסטית, יורשות של תורות חופש למיניהן הצצות חדשות לבקרים. אך למרות כל ההזדמנויות הזמינות לנו, רובנו נאלצנו להיאבק בחוסר ביטחון, בלבול וספקות לגבי הגדרת תפקידנו, עמדתנו ואפילו הדרך הרוחנית בעולם של ערכים משתנים. במרכולים ובדוכני העיתונים ברחבי הארץ מדפי המגזינים מלאים בכתבי עת צבעוניים לנשים, כולם מנסים לעזור לנו לנווט את המבוכה שלנו ולתת לנו מרשמי הדרכה בכל שטח משטחי החיים, עבודה, יחסים, מיניות, אמהות ועוד. לאור הביטחון הפשוט של אותן נשים חרדיות, התחלתי לחשוב על מה שהיה עבורי, לפחות עד עכשיו, שאלה בלתי מתקבלת על הדעת: האם זה אפשרי שנשים, הדבקות בתפקיד הנשי המסורתי בדת המסוימת הזאת, יכולות למעשה להיות בסופו של דבר בעלות חוזק פנימי והערכה עצמית גבוהה יותר מנשים שהן חופשיות לחקור אינסוף אורחות חיים בעולם הפוסט-פמיניסטי?

הקשבתי בדריכות לדברים שנאמרו על ידי אסתר קוסובסקי ועל ידי תמר פרנקל, כאשר שוחחנו על כמה נושאים פרובוקטיביים והפגנתיים. ההכרה האיתנה בניסיונן העצמי העשיר כנשים חרדיות שומרות מצוות מדברת בעד עצמה.

ראיון עם אסתר קוסובסקי

אמי אדלשטיין: על פי היהדות, אלקים הוא זכר או נקבה?

אסתר קוסובסקי: ביהדות אנחנו לא אמורים ליצור תמונה כלשהי של השם, משום שהשם הוא מעבר לכל צורה אנושית. אני לא רואה את אלקים כזכר או נקבה, גם כאשר אני משתמשת בשם גוף 'הוא'. בתורה, כאשר כתוב "וידבר אד-ני'", זה מובא בלשון זכר, אבל המילה אד-ני אינה ממין זכר או נקבה. התורה נכתבה בעברית, שפתו של ה', ואחד הדברים היפים בשפה העברית הוא שהיא מוכוונת-מיגדר, דהיינו כל שם עצם או גוף הוא או ממין זכר או ממין נקבה. אין סתמי. אפילו שמות המספרים משתנים בהתאם לשמות העצם שהם מתארים. כאשר אנו מדברים על 'כסא', המילים המתארות אותו נאמרות בלשון זכר. האם זה אומר שהכסא הוא זכר ולא נקבה? לא, ואנחנו לא מייחסים תכונות אנושיות לכסא. אני לא משווה את אלקים לכסא בשום אופן. הנקודה היא שהשפה העברית מכריחה אותנו לבחור את אחד משני המינים, וזה מעולם לא הטריד אותי שהבחירה נפלה על לשון זכר.

שאלה: כתוב בתלמוד "מה שאופייני לגבר אינו אופייני לאישה ומה שאופייני לאישה אינו אופייני לגבר", ובאורח החיים החרדי, לכל אחד מן המינים תפקידים אופייניים ומוגדרים משלו. מהי המשמעות של הגדרות תפקיד נפרדות אלו?

תשובה: אני רואה זאת כתזמורת, שבה לכל כלי יש את התפקיד שלו. אם כל אחד מחברי התזמורת ינגן כמיטב יכולתו, תוך הבנה שהוא רק חלק מתזמורת, הרי ביחד הם יפיקו קונצרט נפלא. זה דבר נפלא כשכל אחד יודע מהן הנקודות החזקות שלו ומתי נדרש להשתמש בהן. אני חושבת שאם אתה מספיק בטוח לגבי היכן אתה נמצא, מי אתה ומה תפקידך, אתה יכול להעריך את נקודות החוזק של המין השני. אתה עושה מה שאתה יודע לעשות טוב והם עושים מה שהם יודעים לעשות טוב. ישנם הבדלים שלא ניתן להתעלם מהם – הן באופן שבו נבראנו והן באופן שאנו מגיבים. כל מין מתאים לתפקידים אחרים. אבל אני חושבת, שמה שהכי חשוב הוא שיהיה לנו ביטחון בידיעה שעלינו להיות הטובות ביותר בגבולות שלנו, ובידיעה מהם הגבולות, לקבל אותם ולגדול בתוכם. זה דורש הרבה כוח ותבונה. כך נשיג שלמות בין המינים. אם תחשבי ש"זה לא הוגן שאני לא יכולה לעשות כך וכך", או ש"אני חייבת לעשות כך וכך", אז אף אחד לא ירוויח מזה.

שאלה: ההשקפה המקובלת כיום בין גברים ונשים היא, שלא צריכים להיות שום הבדלים בין המינים, שעל ידי התנועה לשחרור האישה גילינו את השוויון הבסיסי ועתה אנו יכולות סוף סוף להוריד מעלינו את הכבלים עתיקי היומין של המסורות הפטריארכליות, הדוגלות בשלטון הגברים. לפי השקפה זו, כל מסורת דתית המצדדת בנתיבי התפתחות ותפקוד נפרדים לגברים ונשים, אם נבחן אותן בזהירות, הן למעשה מתוכננות להשאיר את הנשים בעמדה של אזרחיות סוג ב'. משכילות דתיות פמיניסטיות כמו ריטה גרוס אומרות, שהאישה האידאלית בתרבות היהודית האורתודוכסית אמורה לדבוק לאותו תפקיד שגרם לה להיות תחת דיכוי לאורך ההיסטוריה, שדיכא את כישוריה ויכולתה לתרום לעולם. אני רוצה לשאול אותך, מה את חושבת לגבי חלק מהטיעונים התומכים בהשקפה הפמיניסטית הקיצונית, שמבין הדתות המצדדות בשלטון הגברים, היהדות היא אחת הגרועות ביותר. אני מקווה שזה לא יותר מדי, אך יש לי חמש נקודות שאותם טיעונים מעלים, שחשבתי לשאול את דעתך לגביהן. ואלו הן: מדוע מתוך 613 מצוות שבתורה, רק חלק קטן מהן חייבות נשים יהודיות לשמור, בעוד שהגברים נדרשים, וזו זכות עבורם, לקיים את כולן? מדוע זה שאחת המצוות המכובדות ביותר, קריאת התורה, שמורה לגברים בלבד? מדוע רבנים הינם גברים בלבד? מדוע נשים יושבות בצד האחורי של בית הכנסת? ומדוע גברים יהודים מברכים בכל יום על כך שהם נבראו גברים ולא נשים?

תשובה: חיכיתי לשאלות האלה. אתחיל בראשונה. אנחנו לא יכולות פשוט לומר "אני עושה שמונה מצוות", או "טוב, אני עושה שתים עשרה" או "בעצם אני עושה מאה שבעים ושתיים". היום נכנסת לחדר וחייכת. את יודעת, זו מצווה. היית נחמדה למישהו אחר. יש מעט מאד מצוות שגברים עושים ונשים אינן יכולות לעשות, ויש לכך סיבה פרקטית ולא רוחנית. מהן המצוות שנשים אחראיות להן? אחת מהן היא כשרות הבית. זהו תפקיד עצום. זה לא רק להיות עוזרת הבית. זהו דבר גדול, לוודא שהדלק שאנו מכניסות לגופנו, הנותן לנו אנרגיה לחיים, הוא האוכל שהקב"ה רוצה שנאכל. נשים מדליקות נרות, ולמרות שהמצווה חלה גם על גברים וגם על נשים, מדוע שלא ארצה לקיים אותה? זוהי מצווה נהדרת. מדוע שאוותר על מצווה המביאה רוחניות וחמימות אל תוך הבית?

נשים כיום אומרות: "זה לא הוגן, אני רוצה להניח תפילין, משום שכתוב בגמרא, שבתו של רב גדול הניחה תפילין". תגובתי לכך היא: אם תעשי כל מה שאת יכולה כאישה שומרת מצוות ועדיין תרצי לעשות עוד משהו, אוקיי, אז קחי זאת על עצמך, אבל בפרטיות, בתוך ביתך, בינך לבין בוראך, ולא מפני שאת רוצה להראות לאחרים שאת יכולה. אם את הולכת לבצע אקט כזה רק כדי להראות שאת לא מצייתת, אז אין בכך ולא כלום. את רואה, זה לא קשור בשוויון, זה קשור להבנת תפקידך. אבי תמיד היה אומר: "מדוע נשים צריכות להיות שוות לגברים? הרי לשם כך הן תצטרכנה לרדת ברמה".

שאלה: האם אביך התכוון לכך שנשים נחשבות לטובות יותר או יותר רוחניות מהגברים?

תשובה: כן, נשים נחשבות שונות. גברים לובשים כיפה לראשם כתזכורת קבועה לנוכחותו של השם. ביידיש כיפה נקראת יארמולקע, שפרושה "יראת שמים" או "יראת המלך". נשים אינן צריכות ללבוש כיפה משום שיש להן אמונה ובינה טבעית. באותו אופן, ברית מילה הינה סימן גופני לקשר בין אדם ואלוקים. נשים אינן צריכות תזכורת גופנית שהקב"ה מצפה מאיתנו לדברים מסוימים, משום שהן נולדו עם רגישות רוחנית. הסברים אלה מקורם בגמרא; הם לא נאמרו על מנת להתנגח בחברה המודרנית.

שאלה: חלק מן המשכילות הפמיניסטיות היו אומרות שהסברים מסוג זה באים להצדיק את המצב, כדי שנשים לא תתקוממנה וכדי למנוע מהן פריבילגיות כגון קריאה מן התורה. מה את חושבת על כך?

תשובה: את יודעת, זה כמו לקנות מכשיר חדש שאת צריכה להרכיב. אם את הולכת להוראה מס' 12 ונאמר שם שצריך להכניס חלק א' לחור ב', את תגידי "אני לא יודעת מה ההיגיון בזה, איזו מכונה מטופשת!" ותקחי אותה חזרה לחנות. לעומת זאת, אם תגידי "אני רוצה להשתמש במכונה הזאת, הבה ונלך צעד אחר צעד עד שאבין מה הולך פה", כאשר תגיעי לצעד מס' 12, זה יהיה בהחלט הגיוני לעשות פשוט מה שאומרים לך לעשות. באותו אופן, אם הגישה שלך ליהדות היא: "טוב, תנו לי קודם כל לבדוק הכל ולוודא שהכל נראה לי הגיוני, ואז אאמין בהשם ואקבל רוחניות זו ואגדל עמה", תהיה לך בעיה. אמנם לא היה אכפת לי אם דברים מסוימים היו קצת אחרת, אבל אם את מקבלת את עבודתו ודבריו של השם, ושהוא מתייחס אלינו כשוות לגברים במובנים רבים וכעולות עליהם במובנים מסוימים, אז אולי לא היה אכפת לי להניח תפילין, אך אני מרגישה מזוהה מספיק עם תפקידי כאישה יהודיה ואינני זקוקה ליותר מזה.

שאלה: מדוע זה, שנשים צריכות לשבת בירכתי בית הכנסת כשהן מופרדות על ידי מחיצה מן המקום שבו נקראת התורה? ומדוע אין לנשים גרסה משלהן לאותה ברכה של הגברים, משהו בסגנון: ברוך אתה וכו' שלא עשני גבר?

תשובה: טוב, ירכתי בית הכנסת אינם ירכתי האוטובוס. כיום נוטים לחשוב שהצד האחורי של משהו הוא דבר רע. זה לא נכון. זה פשוט נפרד. כשמדובר אודות התפילה, את צריכה לשאול: מהי המטרה? המטרה להיות עם אנשים אחרים שמתפללים ולא להתפלל לבד היא, שהתפילה של אנשים רבים יחדיו מחוללת פעולה של עליית התפילה השמיימה. אם דעתך מוסטת על ידי אנשים אחרים, אז לא רק שתפילותייך אינן עולות למעלה אלא שאת מושכת אנשים אחרים למטה. לכן, בזמן התפילה אנו יושבות בנפרד מן הגברים. את יכולה להרגיש השתתפות בתפילה גם אם את יושבת לחוד. הכללה גורפת, שחרדיות או שמירת מצוות היא רעה משום שנשים יושבות מאחור, חוטאת למציאות. מהלכי בית הכנסת סובבים סביב הגברים, ותפקידי החזן והרב הם תפקידי גברים, בגלל דיני צניעות וסיבות מעשיות. זה לא נחשב צנוע לנשים לשיר בפני גברים, משום שכפי שכבר ציינתי, כאשר אנו מתפללים אנו רוצים לוודא שתשומת לבנו תופנה כלפי מעלה ולא הצידה. אשה חזנית תסיט את תשומת הלב אליה ולא לתפילה. הדינים המעשיים נובעים מתפקידה של האשה ללדת ילדים, מה שפוטר אותה ממצוות מסוימות שצריכות להתבצע בזמנים ספציפיים.

שאלת לגבי תפילת הבוקר שגברים אומרים. פסוק זה הוא חלק מסדרת ברכות השחר הנאמרות בבוקר ובהן הודיה לה' עבור כל מה שנתן לנו, שנתן לתרנגול (שכוי) בינה להבחין בין יום ובין לילה (ולדעת מתי להתעורר); שנתן לנו מאור עיניים (פוקח עיוורים), שכן כשאנו ישנים אנו כאילו עיוורים; שנתן לנו כח, ביגוד, וכו'. שלושת הברכות האחרונות מהוות התקדמות. אנו מודים להשם על יכולתנו לעבוד אותו כמיטב יכולתנו. אני מודה להשם שלא עשני גויה, משום שהגויים קבלו רק את שבע מצוות בני נוח ואילו לנו יש זכות ליותר מצוות. אני מודה לו על כך שלא עשני עבד/שפחה, מאותה סיבה, שהרי לעבדים היו פחות מצוות, משום שיכלו לקיים רק את אותן מצוות שהתאימו ללוח הזמנים של אדוניהם, ואילו אנו חופשיים ויכולים לקיים את רוב המצוות. כמו כן, מאותה סיבה מודים הגברים להשם על שלא עשה אותם אישה, משום שהנשים מחויבות בפחות מצוות. זהו הרציונל מאחורי ברכות אלו, וזה מתאים לי בהחלט. אבל גם אם לא, כמו שלא אזרוק עבודת רקמה שלמה בגלל חוט שתעה, כך גם לא אומר שבגלל משפט אחד שנשמע קצת שוביניסטי כבר לא אקבל עלי את התורה ח"ו. אז אני גומרת את תפילתי מהר יותר משום שאינני אומרת את אותה שורה וחצי, וזהו. אין צורך לתת לכך חשיבות יתר כאילו ברכה זו נכתבה באותיות גדולות יותר משאר הברכות, אך מה לעשות, זה כנראה מהווה נושא מעניין לשיחה.

שאלה: ביהדות, תפקידה הרוחני של האישה מתמקד סביב ביתה ומשפחתה. האם את עדיין יכולה לממש את הפוטנציאל שלך כיהודיה אם אינך נשואה או אינך יולדת?

תשובה: ישנה נטיה חזקה ביהדות לעודד נישואין וילדים משום שיש לנו אחריות כלפי הדור הבא. זה לא שמי שלא מתחתן עושה עבירה כלשהי – אם עדיין לא מצאת את בן/בת זוגך, זו לא בעיה. ניתן להתפתח בשטחים אחרים. למידה עצמית אף היא דבר נפלא. אבל אלו ששמים להם למטרה לא להתחתן ולא להביא ילדים לעולם – עליהם לתת מחשבה לסדר העדיפויות שלהם, משום שאחרת משהו אצלם לא יבוא לידי ביטוי.

שאלה: אנדרו הרוויי, סופר והוגה דעות מפורסם, הומוסקסואל, כותב שבמסורות רבות רחשו כבוד להומוסקסואלים כאילו היו נביאים או כמרים. ראו בהם קדושים, אנשים שעל סמך ההתמזגות המסתורית בין התכונות הגבריות והנשיות אצלם, לקחו חלק בחיי הדת בעוצמה מיוחדת. תמר פרנקל ספרה לי שהומוסקסואליות נחשבת לתועבה בתורה. מה את חושבת על דעתו של אנדרו הרוויי שהומוסקסואלים למעשה פתוחים יותר לקריאתו של השם?

תשובה: אני יכולה לדבר רק בשם השקפת היהדות. בתורה, קבוצת האנשים הקדושה ביותר, הכהנים, נדרשו להיות אנשים נשואים. לכהן הגדול היה אסור לבצע את העבודה החשובה ביותר בשנה ביום כיפור אם לא היה נשוי. אם היה כהן גדול שאינו נשוי, העבודה המיוחדת לא בוצעה. התורה אומרת שהומוסקסואליות היא משהו שאין למחול עליו, כך שעל פי היהדות אין מצב להערכה של דרך חיים כזו.

שאלה: תמר פרנקל הייתה פמיניסטית לפני שחזרה בתשובה. אחד הדברים שמשך אותה ביהדות היה שנשים חרדיות רבות שפגשה, נראה היה שיש להן בטחון עצמי שלא ראתה כמוהו בקרב הנשים הפמיניסטיות. זה אירוני במידה מסוימת שנשים חרדיות נראו לה יותר חזקות, לאור העובדה שכל כך הרבה פמיניסטיות רואות ביהדות דת פטריארכלית שבה הנשים נחשבות לאזרחיות סוג ב' ושבעוד שלגברים נראה שיש את כל הזכויות, כמו לימוד ותפילה, הנשים מורדות לעבודות הבית, לאפיית חלות וגידול ילדים.

תשובה: אפילו בילדותי, מעולם לא הרגשתי אזרחית סוג ב'. אבי היה לומד גמרא בבית והיה אומר לי, "בואי, הבה נלמד יחד". ללמוד עם ילדה – מי היה עושה דבר כזה? אבל מעולם לא חשבתי שזה מוזר. אבי תמיד קיבל אותנו כבעלי יכולת אינטלקטואלית שאיתם יכול היה להתדיין בסוגיות הגמרא והוא ציפה לתגובה אינטליגנטית. אימי גם נהגה בצורה זהה. את יודעת, אני אופה את החלה האישית שלי משום שזה משהו שאני נהנית לעשות אותו, לא בגלל שאני חייבת. ישנם אנשים, שבגלל תחושת אי-נוחות אישית שלהם מרגישים ש"אם את אופה חלה זה משום שאת חייבת וכמה זה נורא, ממש דורכים עליך!". הן חושבות שהן תרגשנה מנוצלות, אך הטיפוח האישי במשפחתנו היה ועדיין מדהים. מעולם לא היה שמץ של סיכוי שארגיש מנוצלת.

שאלה: זה ממש בלתי רגיל. זה כל כך שכיח שנותנים לנשים להרגיש "פחות מ-" או לא שוות ל-" בכל כך הרבה מובנים.

תשובה: נכון, אבל אני חושבת שהגיע הזמן שנתגבר על תחושה זו. את יודעת, אני רצינית. אם מישהו התגרה בך בכיתה ב', את צריכה מתי שהוא לשכוח את זה. כשהייתי צעירה, אולי חשבתי שלא ניתנות לי אותן ההזדמנויות שיש לגברים, או שהרגשתי כאילו הייתי בירכתי האוטובוס בכל פעם שהגעתי לבית הכנסת, אז אמרתי לעצמי שאלך ואלמד, ואולי אגלה שלמעשה זה לא כמו שחשבתי אז. זה הרבה יותר קל להיתפס למשהו כזה ולהשתמש בו כדרך לתרץ אי-התקדמות. כדאי לעשות מאמץ או לנסות זאת לזמן מה וללמוד על זה. על כל ציטוט תלמודי של רב שאמר "אל תרבה שיחה עם האשה", אנו יכולות למצוא שלושה ציטוטים המרוממים את האשה. אפשר למצוא את האמהות בתנ"ך, ועוד נשים שמהוות דוגמה לתפקוד הנשי האידאלי. ישנן דוגמאות רבות אם נסתכל על זה בדרך הנכונה.

שאלה: נאמר שבזמן הגאולה השלמה, כשיבוא המשיח, הוא יהיה מצאצאי דוד המלך, בן דוד. האם את חושבת שזה אפשרי שהמשיח יהיה אישה וייקרא בת דוד?

תשובה: יותר חשוב לי להביא את המשיח מאשר להיות משיח. אנשים חושבים: אוי וויי, המשיח? אני לא חושבת כך. אך זה נותן לאנשים חומר למחשבה, כגון: "אני יכולה לעזור להביא את המשיח". זה הרבה יותר מועיל מאשר לדאוג אם הוא יהיה בן דוד או בת דוד. הסיבה שאנו אומרים בן דוד היא משום שהמשיח קרוי מלך, ולפי המסורת היהודית, מלך בשר ודם הוא גבר. אז בשבילי זה בעצם ברור. התלמוד גם מספר לנו שבזכות נשים בדורו של משה רבנו זכינו לצאת ממצרים, ובזכות נשים צדקניות היום נזכה לביאת המשיח. כך שאני חושבת שיותר טוב לכל אחד להתרכז בעניין הזה של הבאת המשיח, ויש באמירה זו המון כוח.