כולנו מכירים את התחושה הזו. תחושה של מצור.
זה יכול להיות רק דגדוג לא נעים בבטן, כשאתה הצמחוני היחיד במפגש משפחתי או בין הבודדים במשרד התומכים במפלגה לא פופולרית. זו יכולה להיות גם תחושה של מתח אם את היחידה מבנות מינך הנמצאת במעלית צפופה. וזו יכולה להיות תחושה של פחד משתק כשאל החדר בו אתם שוהים פורץ אדם חמוש או כשארצכם מותקפת במלחמה. לתסריטים אלו אין הרבה מן המשותף – מלבד העובדה שאת/ה משתייך לקבוצה קטנה של אנשים העומדת מול קבוצה גדולה בהרבה או מול אויב משותף.
משהו מעניין קורה במצבים אלו: אנו מתחילים לחוש קשר מיוחד לאנשים הנמצאים יחד עמנו במצור. אנשים שבמצבים רגילים איננו מעוניינים בקירבתם, הופכים להיות כמו אחים ואחיות. איכפת לנו מהם; צערם הוא צערנו, נצחונם הוא נצחוננו, התקפה עליהם היא התקפה עלינו – אחרי הכול, אנחנו ביחד במצור.
אחד מהמאפיינים הבולטים של תורת החסידות הוא החיפוש אחר גרעין של אמת הקבור במעמקי השקר הגדול ביותר, הרדיפה אחר ניצוץ השמחה החבוי בעצב המדכא ביותר, והנגיעה בנקודת הטוב הכמהה לשחרור בעמקי הרע.
כשאנו עושים זאת, השקר לא מאבד מצביעותו, הרע לא הופך להיות טוב יותר והעצב לא פג. ההיפך הוא הנכון: בצל מעט האמת הטמונה בו, זיופו של השקר בולט אף יותר; בשל מעט הטוב הטמון בתוך הרע, עלינו להילחם בו ביתר עוז; והמאורע הטרגי הופך להיות עצוב יותר בשל פוטנציאל השמחה החבוי בו המתכסה בבגדים לא לו. גם כשאנו מתנערים מן השקר, נלחמים ברע ומתאבלים על טרגדיה, בה בעת אנו עושים זאת במימד עמוק יותר: באמצעות גאולת החיובי הטמון בהם.
כשאנו נפגשים בשקר אנו מתנערים ממנו. אך אנו גם מנסים להביט לעומק. אנו שואלים את עצמנו: מה מעניק לשקר את תדמיתו האמינה? איזה אמת הוא עיוות? כיצד אנו יכולים לחזק את האמת כך שתאיר בטהרתה, ובכך תגלה את הנביבות והאשליה שהשקר ביקש לעטות עליה?
כשאנו מתמודדים עם רע, אנו נלחמים בו. אך עלינו גם לשאול את עצמנו: מהיכן רע זה שואב את חיותו? איזה כוח טוב וחיובי הוא הצליח לנצל? כיצד אנו יכולים לשחרר את הטוב השבוי כך שמסיכת הרע תימס כפי שהחושך נמס מפני האור?
כשאנו נפגשים בטרגדיה, אנו מתאבלים. אך בה בעת עלינו לחפש: איזה אלמנט חיובי קבור בחוויה שלילית זו? מכיוון שאנו מאמינים שלמעשה כל דבר, כוח או מאורע בעולמו של הבורא הוא טוב. לא תמיד אנו יכולים לראות זאת, אך אנו חייבים לחפש.
עשרה בטבת בלוח השנה העברי הוא יום צום. ביום זה, לפני כ-2,500 שנה, כוחותיו של המצביא הבבלי נבוכדנצאר הטילו מצור על ירושלים. הייתה זו תחילתה של סידרת אירועים שהביאה בסופו של דבר לחורבן בית המקדש ולהגליית עם ישראל מארצו. לפיכך, יום זה משמש כיום של צום ותפילה – יום בו אנו מתאבלים על המאורעות הטרגיים שאירעו ביום זה, מתבוננים בסיבתם בנפשנו ובמעשינו, ומשתדלים לתקנם.
אך גדולי החסידות מלמדים אותנו לחפש אחר ההיבט החיובי. מבלי להפחית במאום מהצורך להתאבל ולתקן את השלילה שבמאורעות היום, אנו חייבים לחפש ולמצוא את החיובי בתוך ליבנו.
שהיה תחת מצור היא חוייה איומה. מצור מילולי משמעותו רעב, מגיפה ומרחץ דמים. מצור רגשי מביא עמו תחושות שליליות של חוסר אונים. אך מתחת לפני השטח של השלילה, נמצאת התחושה המשחררת: אנו ביחד! למרות השוני, למרות הסכסוכים הגורמים לנו להתרחק איש מרעהו, יש לנו עתיד משותף, זהות משותפת, מטרה משותפת. שהייה תחת מצור שופכת אור על האמת שתמיד הייתה שם אך עד כה לא יכלנו לראותה – שכולנו יחד.
המטרה היא, כמובן, למצוא את האמת ולשמור עליה מבלי להילכד במלכודת השלילה. להתפטר מהשלילה החיצונית שיום עשרה בטבת מכיל ולהישאר רק עם הפוטנציאל החיובי שיבוא לידי מימוש.
מי יתן ונזכה לכך במהרה בימינו.
Join the Discussion