בנישואין יהודיים חותמים על הכתובה, חוזה הנישואין בה מתחייב החתן להיות בעל טוב ונאמן. הפיסקה הפותחת אומרת שהבעל התחייב לאשתו החדשה, במלים "...ואני אעבוד ואכבד אותך, ואתן לך מזונות, ואפרנס אותך..." (במקור בארמית).

מילה חשובה שנראה כי חסרה בהתחייבות זו היא "אהבה". אפשר היה לחשוב שנישואין מוצלחים הם כאלה שבהם הבעל והאישה אוהבים זה את זה אהבה עמוקה. אהבה היא מה שמחבר ביניהם ויוצר איחוד עמוק והרמוני. אם כך, מדוע חסר בכתובה מרכיב חיוני זה לנישואין?

כדי להבין זאת, עלינו לבחון את התפתחותם של יחסים. תינוקות נולדים כשהם מאוד עסוקים בעצמם ורואים את עצמם כמרכז היקום כולו. במהלך שנותיהם הראשונות ממשיכים ילדים להתמקד בעיקר בעצמם. זהו חלק מכוון של תוכנית הבריאה – השנים המעצבות והבונות נועדו כדי לאפשר לנו לגלות את עצמנו וליצור זהות משלנו.

אך כשאנו גדלים ומתבגרים, אנו מתחילים ליצור מערכות יחסים. בהתנסויות החדשות הללו, עלינו ללמוד להתגבר על עצמנו ולהתחשב גם באנשים אחרים. אחרי ביסוס זהותנו שלנו, מציעות מערכות יחסים וקשרים עם אנשים אחרים הזדמנות מדהימה להרחיב את שדה ההתנסויות והחוויות שלנו ולחזק את אישיותנו באמצעות התחברות והתייחסות לאנשים החושבים באורח שונה מאתנו, מרגישים שונה מאתנו ורואים את העולם בדרכים שונות מאוד מאלו שלנו.

כדי שזה יעבוד, אנו צריכים לכבד את האדם האחר ולהעריך אותו כאינדיבידואל ייחודי המצוי מחוצה לנו. עלינו להכיר בכך שצרכיו ונקודות המבט שלו מביאים ממד חדש ליחסים, שאנו עצמנו לא יכולים לתת. כדי שמערכת היחסים תתפתח ותשגשג, אנו מוכרחים ללמוד לכבד, להעריך ולקיים את האינדיבידואליות של האדם האחר.

האהבה בפני עצמה יכולה להיות אגוצנטרית. לפעמים, מה שנראה כאהבה עזה, הוא למעשה ביטוי לאינטרס עצמי ולרדיפת תענוגות. למרבה הצער, אין זה בלתי נפוץ לראות מערכות יחסים הנפתחות ברומן רב-עוצמה ומתדרדרות מהר, ברגע שאחד מבני הזוג קולט שבן או בת זוגו אינו האדם המושלם כפי שחשב מלכתחילה. כדי שהאהבה תהיה ממשית וארוכת טווח, עליה להיבנות על יסודות חזקים של כבוד עמוק. רק כאשר אנו באמת מכבדים את האינדיבידואליות של האדם האחר, אנו יכולים לאהוב אותו באמת.

הכתובה מניחה את היסודות לנישואין. תכלית הנישואין היא אהבה וקשר. אך כדי להגיע לאהבה אמיתית, הכרחי שיהיה קודם כל כבוד. כאשר היסוד נבנה בעזרת כבוד בריא, האהבה תהיה מאושרת ובת-קיימא.