"איזה יופי נסיכה שלי! ציירת את הפנים של הילדה יפה כל-כך!", שיבחה שרה את האמנית העולה שלה בת ה-4 על הדמות בעל הרגליים הארוכות שציירה.
שרה מקפידה מאוד להביע הערכה לילדתה. היא מקווה כי הערכתה העצמית של בתה תגדל באמצעות מתן מתן שבחים ספציפיים במקום הערה כוללנית כמו "יפה".
מאז שנתנאל ברנדן הגדיר בסוף שנות השישים מהי הערכה עצמית, פסיכולוגים ויועצים להורוּת לא מפסיקים להדגיש את חשיבותה.
ברנדן ראה את ההערכה העצמית כצורך אנושי בסיסי החיוני להתפתחות נורמלית ובריאה. ההערכה העצמית מעניקה לנו תחושה ביחס ליכולתנו וכישורינו ומאפשרת לנו לצמוח, להתפתח ולהתמודד בהצלחה עם האתגרים בחיינו.
ההערכה העצמית – כך גורסת התיאוריה – תתן לנו את הבטחון העצמי הדרוש כדי לבצע החלטות עצמאיות המבוססות על מצפוננו ועל הבנתנו ביחס למה שנכון ומה שלא-נכון, לטוב ולרע.
וכך כהורים כולנו מזנקים על קרון ההערכה העצמית ומקפידים לעודד כל מעשה שעושים הנסיך או הנסיכה הקטנים שלנו, כשאנו מדגישים היבטים מסוימים של כישרונם בדברי שבח מתאימים. איזה הורה לא ירצה לצייד את ילדו בכלים הכרחיים כל כך לאוטונומיה ולעצמאות?!
האם כל המאמצים הללו להעניק הערכה עצמית מניבים את התוצאות המקוות? האם אנו מגדלים ילדים שהם יותר בטוחים בעצמם וביכולתם לעשות החלטות בעצמם?
לימוד קצר של כתביהם של מייסדי הפסיכולוגיה האירופאיים הגדולים מראה כי היעדר האוטונומיה והעצמאות בדרכי החשיבה והפעולה שלנו מצוי עמנו זה זמן רב.
עשר שנים בטרם פורסם ספרו הראשון של פרויד, הכריז ניטשה כי החולי העיקרי של האדם בתקופתו הוא השיממון השורר בנפשו, כי "נמאס לו" וכי בכל מקום שורר "ריח רע... ריח הכישלון". גם קירקגרד, שכתב את הספר הידוע הראשון אודות החרדה, הדיכאון והייאוש, הרגיש שתחלואים אלו נובעים מן ה"ניכור העצמי" של האדם – ניכור של אדם מרעהו ובסופו של דבר, ניכורו של האדם מעצמו. גם פרויד בתורו תיאר את האישיות הנוירוטית של המאה התשע-עשרה כאישיות הסובלת מהתפוררות, מחסימת המודעות ומאובדן האוטונומיה.
אף אחד משלושת הוגי הדעות הללו לא הושפע ישירות מן האחרים, אך כולם מדברים על פרגמנטציה [התפוררות], ניכור, זרות והיעדר אוטונומיה.
יותר ממאה שנים חלפו מאז. האם תנועת ההערכה העצמית עזרה לפתור בעיות אלו?
בספרו "גילוי ההוויה", ספר בסיסי אודות הפילוסופיה של הפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית, כותב רולו מאי על הצורך של כל אדם להתחבר עם "תחושת ההוויה" שלו.
"כשאנו הולכים עד הסוף ויודעים כל שיש לדעת על דחפים, אינסטינקטים ומנגנונים, יש בידנו הכל מלבד הוויה. מה שנשאר זו הוויה..."
מאי מסביר כי תחושת הוויה אינה מתמצה בנורמות חברתיות ואתיות בלבד. זהו דבר-מה המצוי "מעבר לטוב ורע... זה בדיוק לא מה שאחרים אמרו לי שעליי להיות, אלא זוהי נקודת הארכימדס האחת עליה אני יכול לעמוד... תחושת הוויה מעניקה לאדם בסיס להערכה-עצמית, שאינו סתם השתקפות של השקפותיהם של האחרים אודותיו. אם הערכתך העצמית צריכה להישען, בטווח הארוך, על מתן-תוקף על ידי החברה, אין לך הערכה עצמית אלא צורה יותר משוכללת של קונפורמיות חברתית."
מאי מוסיף ומסביר את חוויית ההגעה ל"תחושת ההוויה" העצמית דרך הצגת מקרה של אישה אינטליגנטית שנולדה כילדה לא-רצויה ומחוץ לנישואין, ועובדה זו הוזכרה לעתים קרובות במהלך ילדותה העגומה. לאחר שעברה כמה חודשי טיפול, תיארה כיצד היא הגיעה ליצור חיבור עם ה"אני הנני" – ה"אני קיימת" שלה – ולקבל אותו.... ומרגע שנגעה בהוויית ה"אני" הזו, היא נתנה לה את החוויה ש"כיוון שהנני, אף יש לי הזכות להיות".
למה דומה חוויה זו? היא מסבירה בבהירות. – זו תחושה ראשונית... זו החוויה של היותי חיה, בחיים... פירושה כי אני אומרת, "אני הנני, לכן אני חושבת, אני מרגישה, אני עושה..." הדבר דומה לילד הלומד דקדוק ומגלה את הנושא של הפועל במשפט... במקרה זה, הנושא הוא חייו של האדם עצמו. פירושו לחדול מלחוש ביחס לעצמי כאילו היה תיאוריה בלבד"...
מאי קורא לכך חוויית ה"אני הנני" – הופעת "תחושת ההוויה" באדם וחיזוקה – תחושה המצדיקה את זכותו לאוטונומיה העצמית שלו.
נראה כי הוגי הדעות הגדולים הללו בתחום הפסיכולוגיה אומרים כי הערכה עצמית בריאה ו"תחושת הוויה" צריכים להעניק לאדם את אותה תחושה של "אני קיים" וכי לכן "יש לי הזכות להיות". כל זה צריך להוביל לתחושת אהבה עצמית והתוצאה צריכה להיות אוטונומיה של האדם להיות אדם ייחודי ומקורי.
זו צריכה להיות התוצאה. אבל אין זה כך.
"ראיתי מטופל אחר מטופל (במיוחד אלו משדרת מדיסון) בוחר לוותר על כוחו כדי שלא ידחו אותו", טוען מאי. "האיום האמיתי הוא שלא יקבלו אותך, שיזרקו אותך מתוך הקבוצה, להישאר בודד ומבודד... המשמעות האישית שלך נעשית חסרת משמעות כיוון שהיא שאולה ממשמעותו של אדם אחר..."
"אולי הצורה הבולטת והנוכחת ביותר של הכישלון להתמודד עם אי-ההוויה של העצמי בימינו, היא הקונפורמיזם, הנטייה של האינדיבידואל להניח לעצמו להיספג ולהיבלע בים התגובות והגישות הקולקטיביות... ולכך מתווסף אובדן מודעותו שלו, הפוטנציאל שלו, וכל מה שמאפיין אותו כישות ייחודית ומקורית".
הדיאגנוזה של מאי ביחס לבעיות התקופה שלנו כל כך מזכירה את הדיאגנוזות שבהן דנו הוגי הדעות של המאה שעברה. הסימפטומים החיצוניים השתנו אולי, אך הגורם הבסיסי נשאר כמות שהיה.
למרות מודעותה ההולכת וגוברת של החברה שלנו לחשיבות ההערכה העצמית, הרי אנו שבויים כיום, יותר מאי פעם, בצבתות הברזל של הקונפורמיות. למרות הדגש שאנו שמים על פיתוח תחושת הוויה עצמאית, ההגדרות שלנו ביחס לעצמנו אינן באות מבפנים, אלא יותר מאי-פעם, הן ניתנות על ידי אחרים.
במקום לפתח תחושת "אני הנני, אני קיים", רבים מדי מאתנו חשים רק "אני קיים – רק אם אחרים אומרים לי שאני קיים".
לפיכך, אולי עלינו לבחון מחדש דרכים שבהן נוכל להגיע ל"תחושת ההוויה" הזו ולאופן שבו תחושת עצמיות בריאה זו תוכל להוביל אותנו למסקנות חשובות אודות זהותנו העצמית.
נראה כי במשוואה זו חסר חלק, שאולי הפסיכולוגיה לא מצוידת דיה כדי לחקור אותו.
כיצד ניתן להשוות אוטומטית בין "אני קיים" לבין "יש לי זכות קיום"?
מדוע אני קיים?
אני קיים מפני שאלוקים ברא אותי.
ודרך מעשהו זה, דרך כך שברא אותי, הכריז אלוקים, למעשה, על זכותי הבלתי מעורערת להיות. אני הווה ולכן יש לי זכות להיות, כיוון שאני יצור שברא אלוקים.
נבראתי על-ידי אלוקים – מקור כל הטוב בעולמנו – ולכן גם אני הנני טוב. בעמקי ישותי, יש טוב-לב הקיים תמיד, בין שאני בוחר להשתמש בו ולפעול בו ובין אם לאו. זהו טוב-לב הראוי לאהבה. זהו טוב-לב שהנו עצמאי מיכולותיי, מכישרונותיי ומן הבחירות שאני עושה – וכן עצמאי מן הצורך באישור של אדם אחר או מאישור כישרונותיי וכיו"ב.
אני הנני פשוט מפני שאלוקים בחר אותי להיות, שאהיה.
יש לי הזכות להיות כיוון שישותי כאן היא עדות לרצונו של אלוקים שאהיה כאן.
רק אם נכניס את אלוקים לתמונה, נוכל להעביר לעצמנו ולילדינו את המסר של זכותנו ושל זכותם של ילדינו להיות, את זכותנו לאהבה עצמית, ואת זכותנו לעשות החלטות עצמאיות משלנו, המבוססות על מי שהננו או מי שאנו רוצים להיות, בלי להיות שבויים בלפיתתו של הקונפורמיזם החברתי.
"עבודה נהדרת, נסיכה! אלוקים אוהב אותך! תראי איזה כישרון הוא העניק לך..."
Start a Discussion